(ז) כגון שלא יסרהב בחבירו שיסעוד כו׳ נלע״ד מדקתני בברייתא יסרהב שהוא ל׳ הפצרה וכן לא ירבה לו בתקרובת כו׳ משמע דוקא בהפצרה ובהרבה תקרובת הוא דאסור משום גניבת דעת [אבל] לומר לחבירו פעם אחת בוא לאכול עמי אע״פ שיודע בו שלא יאכל עמו אין בו משום גניבת דעת משום שדרך העולם הוא לדבר כך מפני הכבוד ויש מביאין ראיה ממ״ש התוס׳ בחולין דף ז׳ אמעשה דר׳ פנחס בן יאיר שהשיב לר׳ ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה כו׳ וכתבו התוס׳ ואפ״ה קראן קדושים שמזמן חבירו לאכול מפני הבושת כו׳ ש״מ אף שאינם רוצים מ״מ דרך לקרוא מפני הבושת וע״ז קאמר קדושים הם ואין הנדון דומה לראיה דיש לחלק דשאני התם שאינו רוצה מ״מ כשקורא לאכול מפני הבושת הנקרא הוא בא ואוכל וע״ש זה י״ל דנקראו קדושים כיון דס״ס מאכילו משא״כ היכא שיודע בחבירו שלא ירצה לאכול עמו ומ״מ נ״ל מ״ש:

(ט) אין מערבין מעט פירות כו׳ בב״מ דף נ״ט אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואצ״ל חדשים בישנים ופרש״י בע״ה שאומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערבם בפירות שדה אחר ואצ״ל אם פסק למכור לו ישנים שלא יערב בו חדשים שהישנים יבשים ועושין קמח יותר מחדשים עכ״ל וכן פי׳ נ״י ור״ע ולפ״ז לא נזכר כאן לא פירות יפין ולא רעים אלא שלא יערב פירות של שדה זה בזה ורבינו שכתב אין מערבין מעט פירות רעים כו׳ בשיטת הרא״ש אביו אזיל שפירש דהא דקתני במתניתין אין מערבין פירות בפירות היינו רעים ביפים והא דקתני אפילו חדשים בחדשים מיירי אפילו כשהן שוים והם מב׳ שדות וה״ק אין מערבין מעט פירות רעים ביפים ומטעם זה אפילו חדשים בחדשים שהן פירות שוים לגמרי נמי אין מערבין כל שהן מב׳ שדות לפי שא״א שלא יהיו אלו טובים מאלו קצת:

ומש״ר ופרש״י אבל ישנים כו׳ כבר כתבתי ל׳ המשנה דקתני ואצ״ל חדשים בישנים וס״ל לרש״י דהמשנה דוקא קתני וכמ״ש רש״י אחר זה בפי׳ על המשנה דקתני ביין התירו לערב קשה ברך מפני שמשביחו דפירש גם שם המשנה דוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה ושגם חדשים בישנים דרישא דוקא קתני ע״ש והרא״ש ורבינו ס״ל דגם שם ל״ד קתני ואדרבה רך בקשה מותר אפילו שלא בין הגיתות וצריך ליתן טעם מנא ליה להרא״ש לפרש הכי ונראה דהרא״ש בשיטת הרי״ף והרמב״ם (ז״ל) [אזיל] ולמד מדבריהם דס״ל דהא דקתני המשנה ואצ״ל חדשים בישנים אינו ר״ל כשפסק עמו על ישנים דאז לא יערב עמו חדשים אלא שהוא (ממאי) [מאמר] כולל וכאילו אמר ואצ״ל שלא יערב חדשים וישנים זה בזה כי לכ״א יש מעלה מה שאין לחבירו הישנים טובות לאכילה יותר והחדשים לישן יותר. ואפשר כתבתי שכן מוכח ברי״ף ורמב״ם הוא זה משום דאמשנה הנ״ל כתב הרי״ף ז״ל ת״ר אצ״ל חדשים עומדות בשלש (פי׳ ג׳ סאין בסלע) וישנות בארבע וקא מזבין מחדשות דאין מערבין אלא אפילו חדשות מד׳ וישנות מג׳ וקא מזבין מחדשות דאין מערבין מפני שאדם רוצה לישנן עכ״ל הרי לפנינו דמדהתחיל הברייתא וקתני אצ״ל חדשות כו׳ דמשמע דאל׳ המשנה קאי ש״מ דס״ל דמ״ש במשנה ואצ״ל חדשות בישנות אין פירושו דפסק עמו אישנות דהרי הברייתא קאי עלה לפרשו ואיירי בפסק עמו אחדשות וע״כ צ״ל דס״ל להרי״ף דמ״ש במשנה ואצ״ל חדשות בישנות הוא מאמר כולל ופירושו דאין מערבין אותן זה בזה וכן מוכח מל׳ הרמב״ם בהדיא שהרי כתב בפ״י דמכירה ז״ל אין מערבין כו׳ עד ואצ״ל ישנים בחדשים אפילו הישנות ביוקר והחדשות בזול מפני שהלוקח רוצה לישנן עכ״ל ודוחק לומר שגירסת הרמב״ם היה כן במשנה כתוב בה ואצ״ל ישנות בחדשות שהרי הרי״ף הביא ל׳ המשנה כגירסת ספרים דידן ואפ״ה כתב עליה הברייתא אלא ע״כ צ״ל כמ״ש והרא״ש מביא ל׳ המשנה ג״כ ואצ״ל חדשות בישנות וסיים בטעמו ז״ל לפי שהישנות טובות לאכילה (וטעם זה כתבו התוס׳ שם) וכתב עלה ז״ל נ״ל דאם קנה ממנו חדשים שאסור לערב בהם ישנות מפני שהחדשים טובות לישנן ורש״י לא פי׳ כן עכ״ל והמדקדק בלשונו רואה בעין דהו״ל כאילו אמר פשטא דמתניתין הוא דאסור לערב חדשות בישנות מפני שהישנות טובות לאכילה אבל נ״ל דעירוב ישנות בחדשות ג״כ בכלל מאמר זה שאמרו דאצ״ל חדשות בישנות וכמ״ש והשתא א״ש דלא כתב הרא״ש תיבת נמי דנראה דישנות בחדשות נמי אסור וגם רבינו לא כתב האי תיבת נמי בשמו משום דס״ל דזה הוא בכלל הלשון דואצ״ל זה כמו זה וכיון דמוכח לפרש המשנה דקתני ואצ״ל חדשות בישנות דהו״ל כאילו אמר תדשות וישנות בהדדי משה״נ פי׳ הרא״ש הא דקתני במשנה אחר זה דהתירו לערב יין קשה ברך דהו״ל כאילו אמר קשה ורך דשניהן מותר לערב זה בזה ודוק ומהתימה דלא כתב הרא״ש הברייתא דכתב הרי״ף הנ״ל ולמדנו דאפילו הן יקרות אפ״ה אסור לערבן ונראה דה״ט משום דרש״י גרס בברייתא איפכא וכדאיתא בגמרות שבידינו בפרש״י שעליה וג״כ הוא ברש״י שהעתיקו ונדפס סביב הרי״ף ז״ל אצ״ל חדשות מד׳ וישנות מג׳ כו׳ וכן משמע בנ״י שם מש״ה לא רצה הרא״ש לנחות לגירסות וגם אין נ״מ בזה לדינא דמאחר דכתב דלא דמי מעלה זו כמעלה זו ממילא נשמע דאפילו היוקר אין לערב בזול ודוק:

(יג) אין מערבין שמרי יין ביין כו׳ אבל אם קנה ממנו חבית כו׳ כעין זה כ״ר עוד בסמוך סי״ח וי״ט לענין שמן וכתב אח״כ דברי הרמב״ם דפליג עליה ומקור דין עירוב שמרי יין מפ׳ הזהב ומקום דין עירוב שמרי שמן מפ׳ המפקיד ובין לרא״ש ובין לרמב״ם למדו השמועות זו מזו לדינים הנאמרים ביין לשמן וכן להיפך וז״ל המשנה אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו ובגמרא נותן לו את שמריו והא אמרת רישא אין מערבין כלל כו״ א״ר יהודא ה״ק אין מערבין שמרים של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש אבל נותן לו את שמריו ופרש״י דאמש ויום ל״ד אלא משום דסתם אמש ויום משתי חביות הן ואמר ששמרים שנשארו בחבית זו אין מערבין אותן בחבית אחרת של יין לפי ששמרי יין של זו מקלקלין יין אחר ובפ׳ המפקיד דף מ׳ תנן יוציא לו לוג ומחצה שמרים כו׳ אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים כו׳ ר׳ יהודא אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ובגמרא אמר אביי לר״י מותר לערב שמרים וה״ט דמקבל דא״ל אי בעי לערובי לך מי לא ערבית השתא נמי קביל לדברי חכמים אסור לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא״ל אי בעית לערובי לי מי הוי שרי לך השתא נמי לא קבילנא א״ל רב פפא אדרבה לדברי חכמים מותר לערב שמרים והייכו טעמא דלא מקבל דא״ל מדלא ערבת לי אחולי אחלת לי לר׳ יהודא אסור לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל דא״ל אי בעית לערובי לך לא שרי לי קבולי לא מקבלת זבין וזבין תגרא אקרי ע״כ ופרש״י יוציא לו כו׳ המפקיד שעירב יין הפקדון עם יינו ינכה לנפקד לוג ומחצה לשמרים ר״י אומר אף כו׳ כלומר כשם שהמפקיד מנכה להנפקד כך המוכר לחבירו שמן ונותן לו תמיד כשהוא צריך והוא מזוקק מנכה ללוקח לוג ומחצה מחמת שמרים (ומדקתני ר״י אומר כו׳ ש״מ דלרבנן מוכר אינו מנכה ללוקח כלום) מותר לערב המוכר לחבירו סתם בעת שהשמן מזוקק ושמריו משוקעים מותר לו לערבו ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה ופסקו הרי״ף והרא״ש הלכתא כת״ק דר״י וכתב עוד הרא״ש ז״ל והלכתא כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ולבלבל ממה שהוא מוכר כדי שימכור השמרים שבחבית עם השמן וה״נ אמרינן בהזהב גבי יין דאין מערבין שמרים שבחבית זו ביין של חבית אחרת אבל נותן לו את שמריו של אותה חבית עכ״ל הנה הלך הרא״ש ז״ל בשיטת רש״י ובשיטתו הלך רבינו והרמב״ם נ״ל דפסק ג״כ כאוקימתא דרב פפא שהיה בתראי אלא דס״ל דהלכה כר׳ יהודא וטעמו נ״ל משום דלא מצינו דהזכיר רבינו הקדוש המסדר המשניות דברי חכמים בהמשנה בהמפקיד והמשנה והברייתא והסוגיא דפ׳ הזהב אזלי אליבא דר״י שפיר ומה שחילק הרמב״ם וכתב תחלה אסור לערב ואח״כ כתב ואם עירה כו׳ מותר וגם הוסיף איסור עירוב אפילו שמרים בשמרים נלע״ד דלמד הכל מסוגיא דפ׳ הזהב הנ״ל (בי׳) [בביאור] משנה דקתני אין מערבין שמרי יין ביין מפרש ר״י דה״ק אין מערבין שמרים של אמש בשל היום כו׳ וזה הל׳ משמע דאפילו השמרים עצמן אסור לערבן בכה״ג אלו לתוך אלו וזה ע״כ מיירי כשבא לערב מחבית זו לחבית זו ולמכרם יחד דאין דרך למדוד השמרים לאחדים מדות מדות שתאמר שבשעת מכירת מעט מעט איירי וגם אין טעם לעירוב אלו לתוך אלו בשעת המדידה מעט מעט דדוקא בעירוב שמרים לתוך יין רגילין לערבן בשעת המדידה למכרו אגב היין ודומה דהכי קתני אבל נותן את שמריו לתוכו דהיינו כשבא לערות כל החבית לחבירו וקאמר דאחר ששפה המוכר כל היין מחביתו לחביתו דהלוקח אזי מותר לערות לבסוף גם שמרים דאותו יין עצמו לתוכו והרי לפנינו שני הדינים דכתב הרמב״ם דאסור לערב אפילו שמרים בשמרים של אמש בשל יום ור״ל דשתי חביות וכמ״ש רש״י הנ״ל ושבאם מערה כל החבית יחד דמותר ליתן בסוף שמרים בתוכו ומ״ש בתחילה אסור לערב שמרים בתוך יין ושמן וזה מיירי אפילו בשמרים דאותה חבית עצמה ומיירי כשמודד לו מעט מעט דאז אסור לו לערב השמרים ביין כדי למדדן יחד למד זה מדברי ר״י דפ׳ המפקיד דאמר המוכר שמן מזוקק מקבל עליו לוג וחצי שמרים ופרש״י דלא התנה עמו למוד השמן מזוקק אלא למכור לו מעט מעט יין או שמן סתם והמוכר מודד לו לחביתו מעט מעט כשהיה צלול וקאמר דמנכה לו בסוף לוג וחצי למאה לוג וס״ל כאוקימתא דרב פפא דהיה בתראי דס״ל דלמ״ד דאוסר מתחילה לערב ס״ל דצריך הלוקח לקבל עליו לבסוף שמרים מוכח מזה דאסור לערב שמרים דרך מכירתו מעט מעט אפילו מאותה חבית עצמה ומה״ט נראה דקיצר רבינו וכתב סתם בל׳ הרמב״ם אסור לערב כו׳ ולא הזכיר אמש בשל יום כלשון הגמרא והרמב״ם שם ואכתוב ל׳ בסמוך משום דס״ל דכל עירוב אסור אפילו מאותה חבית עצמה א״ל כשמערה כל החביות יחד ומ״ש הגמרא והרמב״ם אמש בשל היום אשמרים כ״כ וכמ״ש הרמב״ם בהדיא בשמרים ולא כ״כ בתחילת דבריו בעירוב יין משום דאין דרך שמרים למכרן מעט מעט במדה כ״א הכל יחד וכמ״ש ואין איסור בהן אלא לערב משתי חביות יחד (קלקלו) [דיקלקלו] זה בזה ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך בביאור דברי המגיד משנה והוכחתי דמ״ש המ״מ שם דיש מי שפירש כו׳ הוא כפירוש רבינו להרמב״ם ע״פ מה שכתבתי מכל וכל ושאותו תפס המ״מ לעיקר ע״ש. גם הב״י כתב בשם בעל המרשים דהרמב״ם פסק כר׳ יודא ע״ש אך דבריו סתומים והב״י דחה דבריו וכתב דגם הרמב״ם פסק כחכמים וכאוקימתא קמייתא וע״ד שכתב המ״מ בפי׳ הראשון שאכתוב בסמוך וגם שאר דברי ב״י בזה הן קצרים וסתומים ומעורבבים ואשר כתבתי כאן ואוכיח אותו בסמוך בס״ך מכמה קושיות הוא הפי׳ המדוייק בעיני ודוק:

(כ) והרמב״ם כתב אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן כו׳ עד סופו כ״כ הרמב״ם שם בפי״ח דמכירה אלא ששם פי׳ יותר וכתב ז״ל ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אסור וכתב המ״מ שם ז״ל אסור לערב שמרים כו׳ ברייתא שם ובהלכות וסוף הברייתא אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום פי׳ רש״י דיום ואמש ל״ד אלא חילוק הכלים הוא שיש להקפיד מחבית לחבירו וז״ש המחבר אבל אם עירה היין וכו׳ המוכר לחבירו שמן מזוקק כו׳ פסק דלא כרבי יודא דמתניתין דפרק המפקיד וכן דעת ההלכות שם ויש מי שפירש שאפילו ר״ יודא מודה בא״ל שמן מזוקק ולא חילק אלא באומר שמן סתם ונתן לו בסתם מזוקק ונשארו בידו השמרים ואומר ר׳ יודא שנותן השמרים ופוסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים אסור לערב השמרים וז״ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ובשמן מוכר לו שמן סתם כו׳ זה נתבאר שם עכ״ל המ״מ והנה דברי המשנה והברייתא והגמרא ואוקימתא קמא ובתרא דפ׳ המפקיד ודפרק הזהב כבר כתבתי גם ביאור דברי הרמב״ם כפי הנלע״ד הכל תמצא מבואר לפני זה בדרישה בסי״ג ועתה באתי להוסיף ולבאר דברי המ״מ הללו כי קצרים גם סתומים הם מאד גם מעורבבים וא״א להולמן לע״ד כפי מה שהן מוצגים לפנינו כנ״ל. וזה יתבאר משלש קושיות גדולות שקשיין בדבריו. הא׳ הוא מ״ש ויש מי שפירש שאפילו ר״י מודה באומר שמן מזוקק כו׳ עד ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים כו׳ ור״ל דפסק הרמב״ם כחכמים מדסיים וכתב עליו ז״ל וז״ש למעלה אסור לערב שמרים וכו׳ ור״ל כדברי חכמים דנקט דאמרו אסור לערב כו׳ וקשה מאחר דלפ״ז בסתם שמן הוא דפליגי ואמרו חכמים דלא יקבל שמרים ואיך כתב דפוסק כחכמים הלא הרמב״ם בהדיא [כתב] דבשמן סתם מקבל עליו. השני בהתחלת דבריו כתב ז״ל אסור לערב כו׳ ברייתא שם דלא יערב אמש בשל יום כו׳ הרי דפי׳ דברי הרמב״ם במ״ש אסור לערב דהיינו מחבית של זה ליין או שמרים של זה משום דמקלקלו ובסוף דבריו כתב ז״ל ופסק כאוקימתא קמא דאסור לערב שמרים וז״ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ובשמן כו׳ משמע ומוכח דפירוש האיסור לערב דכתב הרמב״ם אפילו בחבית אחת דהא מזה איירי שם בהמפקיד המשנה (הנהו) [הנ״ל] באוקימתות ודוחק לומר דכוונת המ״מ במ״ש וז״ש למעלה כו׳ אינו אלא לומר דמ״ש דאסור לערב שמרים בשמן הוא מפ׳ המפקיד דאילו מההיא דפרק הזהב הנ״ל לא משמע אלא איסור שמרים ביין ומשמן לא איירי דא״כ לא הו״ל להמ״מ להזכיר כאן איסור עירוב שמרים ביין. ועוד דאכתי קשה כיון דמכאן מוכח דאפילו במוכר יין ושמן סתם מדות מדות אסור לערב אפילו שמרי עצמה לתוכה למה התחיל המ״מ לפרש דמ״ש הרמב״ם אסור לערב כו׳ דמיירי דוקא שמרים דמחבית זו אסור לערבו ביין דחבית אחרת. והשלישי דסיים המ״מ וכתב ז״ל מכר לו שמן סתם כו׳ זה מתבאר שם עכ״ל וק׳ הלא שם משמע דפליגי בשמן מזוקק ולא איירי בשמן סתם ודוחק לומר דכוונתו היה מדפליגי בשמן מזוקק משמע דבשמן סתם הכל מודים דקבולי מקבל עליה דא״כ לא הול״ל סתם זה מתבאר שם אלא הול״ל זה נלמד משם ואין זה מדרכי המ״מ לכתוב דבר שנוכל לטעות בו. ועוד יש לדקדק בדברי המ״מ שהתחיל וכתב המוכר לחבירו שמן מזוקק כו׳ פסק דלא כרבי יודא כו׳ דהו״ל לפרש אלא כמאן דהא כרבנן נמי לא אתיא הרמב״ם דהא לפי אותו פי׳ דפליגי במתנה עמו למכור לו שמן מזוקק נמצא האוקימתא דאביי ורב פפא קאי כולם אשמן מזוקק דאיירי בהו ר״י וחכמים ולפי אוקימתא דרב פפא ס״ל לחכמים דלא יקבל עליו שמרים מטעם דמתחלה היה מותר לערב ומדלא עירב מחל וכיון דס״ל כן בשמן מזוקק כ״ש דהול״ל הכי בשמן סתם דמתחילה היה מותר לערב ומדלא עירב מחל ולא היה לו לקבל עליו שמרים ואם כן למה כתב הרמב״ם דבשמן סתם מקבל עליו שמרים אלא ע״כ צ״ל לפי׳ זה דס״ל כאוקימתא קמייתא דאביי דס״ל אדרבה דמאן דסבר דמתחלה אסור לערב ס״ל דאין מקבל שמרים ולפ״ז אתי שפיר משום (דחז״ל) [דחכמים] לא פליגי אר״י כ״א במתנה עמו על שמן מזוקק ובזה סבירי להו דאסור לערב שמרים ומשום הכי נמי אין מקבל עליו שמרים מה שאין כן במוכר לו שמן סתם דמזה לא איירי האוקימתות ובו הכל מודים דמתחלה היה מותר לערב ומשום הכי נמי מודים חכמים דכל דלא עירב דמקבל שמרים דחדא באידך תליא לאוקימתא דאביי ואם כן הוה ליה להמגיד משנה לכתוב זה בפי׳ קמא מיד אחר שכתב דפסק דלא כר״י הוה ליה לסיים ולכתוב אלא כחכמים וכאוקימתא קמייתא. ועוד יש לדקדק במה דסיים וכתב שם אחר זה ז״ל ואמר רבי יודא שנותן השמרים ופוסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים כו׳ דמאחר דפסק כחכמים למה הכניס רבי יודא בנתיים במ״ש ונותן השמרים. מכח כל הקושיות והדקדוקים הללו אני אומר דמ״ש המ״מ לבסוף ז״ל ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים אסור לערב השמרים הוא מהופך וצריך לסדרו בפירוש הראשון. (ואפשר דגליון היה כתוב מבחוץ ופסק רבינו כאוקימתא קמייתא וקאי אפירוש הראשון וטעו וכתבוהו בפנים וקבעוהו אחר פירוש השני בסברם שגם אפי׳ השני קאי דס״ל דפלוגתת ר״י וחכמים איירי במתנה עמו בשמן מזוקק וכמוזכר בפשיטות דברי ר׳ יודא) וכתב שם ז״ל פסק דלא כרב יודא עליה סיים וכתב ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן דלדברי חכמים כו׳ וכמ״ש והוכחתי לעיל בסמוך דלפי׳ הראשון דכתב המ״מ דפלוגתתן איירי במתנה עמו שמן מזוקק א״א לפרש דברי חכמים א״ל שפסק כאוקימתא קמא וכחכמים משא״כ לפי׳ השני דס״ל דבמתנה עמו על שמן מזוקק רבי יודא מודה דאין מקבל שמרים ופלוגתייהו הוא דוקא במוכר לו שמן סתם אז אי אפשר לומר דס״ל כאוקימתא קמא וכמ״ש לעיל בסמוך וגם אי אפשר לומר דס״ל כחכמים וכאוקימתא בתרא דהא לפי זה חכמים ס״ל דאין מקבל עליו שמרים ואפילו במוכר שמן סתם והרמב״ם פסק דבמוכר שמן סתם דמקבל עליו שמרים ומחוירתא דלפי׳ השני צ״ל דס״ל להרמב״ם דפסק כר׳ יודאי אליבא דאוקימתא בתרא וכן כתב ב״י בשם המרשים וכמ״ש והשתא א״ש הכל דמש״ה סיים וכתב המ״מ על אותו הפירוש ואמר ר׳ יודא שנותן השמרים ר״ל דס״ל להרמב״ם כרבי יודא דאמר שנותן פי׳ דמקבל השמרים במוכר שמן סתם ולא הוצרך לכתוב בפי׳ דהיינו כאוקימתא דרב פפא דמסתמא ס״ל כרב פפא דהוא בתראי (אבל במתנה על שמן מזוקק מודים וכנ״ל) וע״ז סייס המ״מ וכתב שפיר ז״ל וז״ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ושמן ור״ל לפי׳ זה ס״ל לר׳ יודא דאפילו במוכר שמן סתם אסור לערב אפילו שמרים של עצמה כשמוכר ונותן לו מעט מעט דהא חדא באידך תליא לאוקימתא דרב פפא א״כ אין צריך לפרש דברי הרמב״ם במ״ש אסור לערב שמרים ביין ושמן דר״ל מחבית זו לחבית אחרת משום דמקלקל כמו שפירשתי תחלה אלא מיירי אפילו בשמרים באותה חבית עצמה אסור לערב במכרו לו מעט מעט כ״א בעירה לו כל החביות יחד מחביות דמוכר לחביות דלוקח דאז מותר לערב בשמרים עצמו וכמוזכר בדבריו שם ומ״ש תחלה דמיירי מעירב ב׳ חביות זהו דוקא לפירוש הראשון דכתב המ״מ דפי׳ פלוגתתן והאוקימתות הכל במתנה עמו במכירת שמן מזוקק דלאותו פי׳ אין איסור בעירב שמרי עצמה במכירת יין סתם אפילו לדברי חכמים כאוקימתא קמא דס״ל להרמב״ם כוותיה לאותו פי׳ וכמ״ש ולאותו פי׳ מ״ש הרמב״ם אבל אם עירה היין מכלי אל כלי כו׳ מיירי אפילו במוכר לו מעט מעט גם כן מותר לערב שמרי עצמה לתוכו ודוק כי בזה נתיישב הכל בס״ד וא״ש נמי במאי דסיים המ״מ וכתב חכר לו שמן סתם כו׳ זה מתבאר שם דכ״כ לפי׳ השני דסיים בו דס״ל דפלוגתתן היא בלא התנה עמו שמן בשמן מזוקק אלא שמן סתם ומבואר שם במשנה דר׳ יודא ס״ל דמקבל עליו לוג וחצי שמרים והלכה כוותיה לפי זה ודוק ומדכתב כן ש״מ דתפס זה הפי׳ לעיקר וגם רבינו תפסו לעיקר ומש״ה לא כתב רבינו בהעתקתו לדברי הרמב״ם דכתב אסור לערב שמרי כו׳ דמיירי באמש בשל יום או בעירוב שתי חביות כמ״ש הרמב״ם כי לפי׳ השני איירי הרמב״ם בשמרי עצמה דאסור לערב ביין אפילו במוכר לו מעט מעט וכמ״ש המ״מ (אפילו) לאותו פי׳ ז״ל וז״ש למעלה אסור לערב כו׳ וכמו שבארתיהו בס״ד ומש״ה העתיק רבינו גם לריש דברי הרמב״ם כי משמע לרבינו כפי׳ זה השני דס״ל דאסור לערב אפילו שמרי עצמה במוכר מעט מעט וזהו דלא כמו שכתב רבינו ראשונה ודלא כב״י שפי׳ לדברי הרמב״ם ע״ד הפי׳ הראשון שכתב המ״מ ולא שם לבו שהמ״מ ס״ל כפי׳ השני כמ״ש וגם קשה לי (לפ׳) [לפירושו] ולאותו פירוש הראשון איך פסק כאביי משום דהוא [סתמא] דתלמודא הא קיי״ל דמאביי ואילך הלכה כבתראי ועוד דא״כ לא הו״ל לרבינו לאתויי רישא דדברי הרמב״ם דהא לא פליג עליה ועוד דא״כ הול״ל בריש דבריו אסור לערב שמרים של אמש בשל יום כמ״ש אח״כ בשמרים אלא מחוורתא כדכתיבנא והוא נכון בעיני ודוק ועמ״ש עוד מזה לעיל בסי״ג ואף שבפירוש המשניות כתב הרמב״ם על הך משנה דהמפקיד ואין הלכה כרבי יהודא אין סתירה מהם חדא דאפשר דאאינך בבי דפליגי בהו רבנן ורבי יהודא בההוא מתניתין הוא דפסק כן ועוד דאין זה דבר חדש שסותם בחיבור הפסקים הפוך מה שסתם בפי׳ המשניות דוק ותשכח. ומה שיש עוד חילוק בין הרמב״ם ורבינו בההוא דקנו ממנו בשעת הבדים הוא מפני שמחולקים בפירוש דלישנא דגמרא דקאמר התם במפקיד לא קשיא הא דיהיב ליה בתשרי כו׳ דרש״י והרא״ש מפרשי ליה לענין יוקרא וזולא והרמב״ם מפרש ליה לענין גודל וקוטן המדה וכמעט היא היא ושניהם עולים יפה ע״ש: